אפרת: שלוש תלוליות
א. להיות מפורסמים
הטלפונים התחילו לפני הצהריים. היה מי שהתקשר למספר הרגיל, יחידי הסגולה התקשרו למספר החסוי שבחדר העבודה. במדור הרכילות היומי הופיעה לראשונה תמונה של שניהם; מטושטשת בכוונה לטובת תחושת האותנטיוּת, מציגה תנועות גוף פחות מחמיאות בשביל תחושת המציצנות.
"ואתה לא רצית לנסוע לאיקאה", היא אמרה. הם הכינו יחד קפה וטוסטים.
הוא גיחך והוציא את הקוטג' מהמקרר. "כשנגמר", הוא הרים את הגביע הסגול באוויר, "את הולכת למכולת לבד".
"ואם ישאלו אותי איפה בעלי היקר? רק התחלנו להיות מפורסמים".
"תגידי שהתגרשנו. תגידי ששכבתי עם ילדים קטנים ובעלי חיים, וזרקת אותי. תגידי משהו".
"אתה רציני?" היא אמרה בנימה המיוחדת שלה; לא לגמרי צינית, לא באמת מתכוונת ברצינות תהומית.
"בערך כמו התמונה הזאת בעיתון".
למחרת נפגשו עם חברים. זו היתה אמורה להיות ארוחת צהריים, שנדחתה לערב, ואז לערב שאחריו. הם לא כל כך רצו, ואילו החברים חששו. "הראו תמונה שלכם בעיתון", החבר אמר לבסוף.
"מה אתה אומר", הוא החזיר, משתמש בנימה שלה, והפעם הם לא החליפו מבטים; היא רק הסתכלה עליו מוזג מהשולחן משהו זול בטעם תפוזים וכמעט שופך קצת בכוונה. בדרך כלל שמו על השולחן "אפרופו" ובוטנים מסוכרים, שהיו מביאים חבילות-חבילות מהקיבוץ, והחברה היתה מגישה מים קרים עם קוביות קרח. "לא חושב שיצא לנו לראות".
במכונית, אחר כך, בחושך, התיישבו, והוא מיהר להתניע ולהתרחק משם. "אני לא הייתי מגיש משהו כזה", הוא אמר.
"יש דברים ששומרים רק לאורחים", היא אמרה, כמעט מחויכת.
"זה היה כמו לשתות חומצה. אם יהיה לי סרטן עכשיו, תדעי שאהבתי אותך". היא הכירה את הבררנות הזו לגבי מה שנכנס לתוכו וזיהתה בו את האכזבה, את התלולית הקטנה, העגומה, מכך שלא יצא שידברו על הספר החדש שלו. פלא שלא דיברו על תוכנית הבוקר שלה.
"היא אמרה שהם בבעיות עם הבנק". הוא העביר בעצמו צמרמורת מזויפת וליטף לה את הרגל. הלילה הכהה, השקט רץ מחוץ למכונית שלהם כמו סרט נע. "אני חושבת שראיתי מבצע על המיץ הזה בקלאבמרקט. חמש בעשר או שלוש בתשע, לא זוכרת".
"יש מבצע עכשיו עם הפיצה", הוא אמר. "קונים אחת, מקבלים עוד אחת. אבל זה רק אם באים לשם לקחת".
"מאשפזים את אמא שלי מחר".
"כן?"
"רוצים לבדוק אותה שוב". היא שתקה.
הוא הסיט את המבט אליה. היא הסתכלה על הכביש שנמשך. השעה נותרה מאוחרת. "מה, את נוסעת?"
"כן, אני רוצה", היא אמרה. בתיק שלה צילצל הטלפון.
ב. בבית
הדירה נמצאת בקומה האחת עשרה ומשקיפה על צדהּ המזרחי של תל אביב. המִרווח, המורגש אך הלא נראה, בנוף שלפני קו האופק, הוא האיילון, הנחל או האוטוסטרדה. ישנם גורדי השחקים החדשים בצפון. זה לא הצפון, זה המרכז. מגדל האנטנות משתדל להמשיך להתנשא לעומתם. לא הרחק, לא בטווח ראייה, רובץ הים.
בדירה הזו יש הכול. מכונת אספרסו במטבח, מייבש כביסה במרפסת השירות, מסך פלזמה ארבעים ושניים אינץ' בסלון. פירות טריים בשתי קערות, כל אחת בצדו האחר של השולחן המלבני. התמונות שעל הקירות אינן של ציירים נחשבים, ואפילו לא יקרות – אך הן כלואות בתוך מסגרות מתכת חלקות מעוררות כבוד וזגוגיותיהן ממורקות מדי שבוע על ידי עוזרת בשם סיסי. כשהיא מגיעה, לרוב בבקרים של ימי שלישי, היא עוטה על בגדיה חלוק ניקיון שנתפר מוויסקוזה במזרח וכפפות גומי רב פעמיות. לכל בית זוג הכפפות שלו. היא לא משאירה טביעות אצבעות, גם כאשר היא מפסיקה את מלאכת הניקיון ושותה אספרסו שהכינה במטבח. היא מוסיפה לו כפית וחצי סוכר דמררה ומערבבת בהנאה.
במגירות שבמטבח, וגם באלה שבשידה, בתפר בין המטבח לסלון, יש הכול. עטים כדוריים ועטי ציפורן נובעים, פתקים צבעוניים דביקים, ניירות כתיבה בגדלים שונים – אֶיי-3 ואֶיי-4, פוליו וגם מחצית פוליו, לטובת כתיבת רשימות קצרות. יש שוקולדים מרירים וחלביים, משווייץ, מאמריקה ומספרד באריזות פתוחות וסגורות הרמטית, בקופסאות זהב ובניירות כסף. יש סיכות ביטחון וסיכות מהדק, מהדקי נייר ונייר דבק, נייר איטום ונייר לפקס. מכשיר הפקסימיליה מונח על השידה שבקצה המטבח, ולעולם אינו פולט ניירות מיותרים. הנייר בו לא נתקע, והוא לא מותיר דבר להשהות בזיכרון: הכול יוצא מיד עם הגעתו.
מהמרפסת ניתן לראות הכול. לא מרפסת השירות, כמובן. בדרום, מעבר למעקה, הבתים נמוכי הקומה, המפויחים; ובצפון, מבעד לרווח שבין שני עציצי ענק שבתוכם דקלים ננסיים, המִגדלים הלבנים ובראשם אורות כחולים שנראים למרחקים; אלה ואלה מציגים יחד התפתחות אורבנית. מהמרפסת נראה קצה המרכז המסחרי השכונתי, זעיר כמו של מושב, ונראות גם רצועות הדשא השֹבע, עליהן נוהגים לשחרר את הכלבים והכלבים נוהגים להשתחרר עליהן. גם למרפסת השירות חלון משלה וצינור ניקוז לנוזלים ממכונת הכביסה. יש לה שבע עשרה תוכניות סחיטה. במרפסת השירות שני סוגים של מרכך כביסה, האחד בקרטון והשני בניילון, שתי אריזות ענק של ארבעים ושמונה גלילי נייר טואלט האחת, וארבעה ניחוחות שונים של דפים לרענון הכביסה במייבש. על אדן החלון שוכבים בערמה שמנה ספרי הטלפונים של כל אזורי החיוג מלבד אחד, וכמו כן מדריך הטלפונים העסקי של אזור המרכז. בין דפיו כרטיסי ביקור של טכנאי גז, תופרת, רפד, שני אינסטלטורים, שתי פיצריות (כרטיסי ביקור ממוגנטים), ירקן ומכון עיסוי אחד, המציע עשר דקות חינם לכל המביא מודעה זו.
גם בחדר האמבטיה יש פשוט הכול. שבעה סוגי סבון גוף, בבקבוקים של 750 מ"ל, שלושה סוגי שמפו עם מולטי ויטמינים ושני סוגי מרכך עם פרו ויטמינים לחיזוק שורשי השיער. תכשיר להסרת שיער. אריזת חיסכון של סכיני גילוח, המורכבת מארבע חפיסות קטנות יותר ואחת שצורפה חינם. ערמה של לא פחות מאחת עשרה מגבות גוף מקופלות, יבשות ומוכנות לשימוש – כולן לבנות מלבד אחת סגולה – שני בקבוקים של מי פה מיובאים מאנגליה, שלוש שפופרות של משחת שיניים המכילה רכיבים מיקרו אקטיביים המאפשרים פעולת הגנה עד שתים עשרה שעות, אריזה חדשה של מאתיים וחמישים (לערך) מקלות צמר גפן וארבעה בקבוקי זכוכית של אפטר שייב: איסי מיאקי, אייזק מזרחי, ז'אן-פול גוטייה, הוגו בוס.
שפופרת אחת, מבושמת, לריכוך העור ולהפחתת הגירוי לאחר גילוח. הבחור שהיה לו מַפתח והגיע עם החברה שלו ללילה השתמש בו, באפטר שייב. של ז'אן-פול גוטייה. על השידה, ליד המיטה, נמתח על בטנו ספר של ז'אן-פול סארטר. ז'אן-פול סארטר? אולי ז'אן-פול גוטייה.
כל בית צריך מרפסת. על השידה, ליד המיטה, לצד הספר (סארטר? לא, וֶולְבֶּק), נמצא הפריט היקר ביותר ביחס לגודלו בדירה: מנורת לילה שהובאה מאיטליה. האהיל שלה מורכב מפיסות בדולח בצבע לילך, והאור שהיא מפיצה יקר מפז. הנורה שבלבהּ, בעלת עוצמה של ארבעים ואט, בהברגה מיוחדת, נרכשה אף היא באיטליה. במגירה היחידה שבשידה חפיסה של חמש נורות זהות נוספות, כולן בקופסאות הקרטון, לוגו החֶברה עליהן בלבן ובכתום. במגירה היחידה שבשידה חפיסה של שנים עשר קונדומים רגילים, חפיסה של שנים עשר קונדומים משומנים וחפיסה של שישה קונדומים זוהרים. מעולם לא השתמש בהם, בזוהרים. אור מנורת הלילה יקר מפז.
מול המיטה ומנורת הלילה, טלוויזיה המחוברת לצלחת הלוויין. מִגוון הערוצים משתנה חודשית. הרמקולים מאפשרים אפקט סראוּנד. רכּותן של נעלי הבית הפרוותיות הלבנות שלצד המיטה לא תסולא בפז.
במגירה שבשידה, לצד המיטה, גם שתי קופסאות משככי כאבים, אחת של קפליות והשנייה של קפסולות נוזל. צבען תכלת-ים, כמו סבון הידיים הנוזלי בשירותים, שמגעו מנחם, במיוחד בשילוב האוויר המחומם שפולטת מדויקות מערכת המיזוג המרכזי.
כאשר מבקשים ממנה.
על השידה השנייה, במקביל למנורת הבדולח, מכשיר טלפון אלחוטי עשוי פלסטיק כסוף. הוא מאפשר שמירה בזיכרון של יותר ממאתיים מספרים שונים וקיימת בו אפשרות של שיחה מזוהה. טעינה של ארבע שעות מאפשרת שיחה רצופה ללא הפרעות של למעלה משמונה שעות. מצד אחר של הקו, בתא הקולי, ממתינה הודעה אחת. ימים עברו מבלי שאיש שמע אותה.
היא אומרת: זאת אני. היא אומרת: אני לא חוזרת, זה לא הולך בינינו. היא אומרת: שנינו יודעים את זה. בעצם, אתה לא. פיה מתנשף, קולה לח. והיא אומרת: אני רק חושבת שהשארתי משהו אצלך, אז דבר איתי.
ג. הילדוּת בשידור חי, או מה אני מחזיק ביד?
נתנו לה ללטף טווסים מהצפארי. נתנו לה לטעום גלידה בטעם גזר ובטעם סלק, וקינוח קציפתי עשוי תירס. נתנו לה לצייר קריקטורות של ג'ימי קרטר וביל קלינטון ומוניקה לווינסקי. נתנו לה ללבוש תחתונים מתחממים, ובשעה מוקדמת כל כך, עם המיזוג האגרסיבי של האולפן נושף כל הזמן ולחץ-החום המתגבר בין רגליה, היא חשבה שהיא גומרת, ומאוחר יותר, בסוף השידור, היתה חייבת-חייבת-חייבת לאונן, חייבת, נשענת על קיר חדר ההלבשה הריק, חייבת, דמעות עייפוּת מנצנצות, הנורות הקטנות הקבועות בתקרת הקלקר כמו משוגעות מפריעות למבט שלה להתערפל.
נתנו לה לנסות ליפסטיק בדיוק כמו של לורה בוש. נתנו לה לשיר את "ימי התום" בקריוקי. היא היתה, כמובן, אמורה ליהנות מזה. היא ניסתה לדובב אנשים שלא יודעים לדבר: "אז איך זה הרגיש למצוא את האח של סבא שלך, שהיית בטוח שהוא בעצם לא בחיים?"; "זה היה מרגש?"; "התרגשת, נכון?"; "זה באמת מרגש, וואו".
היא צפתה במתאבקי סומו ישראלים ובשביעיסטים שהגיעו מהקריות עם כפות רגליים מטונפות מציגים יכולות בקיקבוקסינג. ומחאה כפיים ואמרה "כל הכבוד" ו"מדהים, מדהים" (אחד בטון נמוך, והשני גבוה, לגיבוי). וגם "באמת", "בעצם", "למעשה" ו"כביכול" –
"אז באמת מה הרשויות המקומיות יכולות לעשות בעניין?"
"אז מה שאת אומרת בעצם זה שאי אפשר למרוח לכָּה אם ממהרים לצאת?"
"למעשה, הסיפור שלך היה יכול לקרות לכל אחד. נכון?"
בשעה חמש עוד היתה במונית. פיהוקים-פיהוקים, שוב ושוב בלעה רוק. כמעט נרדמה על חלון המונית הרועדת, כמו חדר בבית מלון באמצע סופת גשם. פעם עוד היתה אומרת בוקר טוב, עוד היתה משתפת פעולה עם הבדיחות של הנהגים, לאחד קראו אלישע ולשני אלי; התרגשה בפעמים שביקשו חתימה לילדה על גבי נייר קבלה מקומט, לא איכפת לך, נכון, מה פתאום, כאשר שטח ההפקר פער חור בבטן שלה.
ושוב לטעות בשמות של אנשים שאיש לא ישמע עליהם יותר ("אני מקווה שאני אומרת את השם שלך נכון"), חשוב לקרוא נכון מהכרטיסייה, פאדיחה אם לא, אבל לא להתנצל, פשוט להמשיך. אז רגע, בוא תאמר לי ולצופים מה אני בעצם מחזיקה ביד עכשיו, וכאבי הראש נמזגים לעייפות כבדה, הופכים יחד לראש אחד, ובהפקה אומרים לך, אפרת, את אחלה. אפילו בעיתון כתבו שיש בה משהו, קליל ולא מחייב. זה עדיף פי מאה בערך על לגמור תואר במשפטים, כולם ממילא עושים תואר במשפטים.
היתה הפעם שלקחה הביתה את התכשיר להגברת ההנאה וניסתה אותו עם החבר שהיה לה אז, והיה לו ריח פלסטי, לתכשיר, לא לחבר, ואחר כך קצת ריח כמו של לֶבֶּן, שוב, לתכשיר, לא לחבר, ובהתחלה זה קצת שרף, לא שרף, יותר עיקצץ משרף, ואחר כך היא לא הרגישה כלום, אבל אז יובל החליט על דעת עצמו להפוך אותה על ארבע ומעך לה את הפטמות, והיא גמרה פעמיים תוך כלום זמן.
והיא חשבה שהיא מתחילה להתאהב בו.
היא שאלה את המפיקה, חוה, למה אנחנו צריכים לדבר על סקס בשבע בבוקר? וחוה, שתמיד אומרת "אָנֶרגיות" ו"יוּגוּרט", אמרה, כולה חיוכים ופלאפון שמחכה בממתינה, אפרתי, מתוקה, זה מה שיש לנו, אנשים מקשיבים בבית, זה סקרי דעת קהל, זה טוב. וחוץ מזה, והיא שינתה תנוחה בכיסא המשרדי והרחיקה את הפלאפון מהאוזן, על מה היית רוצה לדבר בשבע בבוקר?
היא חשבה על ילקוטי בית ספר וריח מחקים ועל כוסות קפה ומשחת שיניים וסוכריות גומי שגנבה מהמטבח וריח האפטר שייב של אבא שלה. והיא אולי חושבת, בשבע בבוקר לא צריך לדבר בטלוויזיה. זו שעה לשקט.
ואז המבוכה כשישבה מולה חברת-הכנסת-שהואשמה, ולרגע היה ביניהן רגע אמיתי. חברת הכנסת ביקשה לומר משהו על החשיבוּת של הזיכרון והכבוד למשפחת השכול, כן, דווקא ביום הזה, ופתאום נזכרה אפרת בילדוּת שלה, מביטה בליפסטיק הכהה שעל שפתי השׂרה לשעבר, השפתיים מתעקמות מעט ואיתן ההבעה של חיה שהגיעה לכלוב ההאכלה וגילתה שהיא נמצאת בפתח גוב האריות, והבינה כמה משונה היא נראית פתאום, הילדוּת, ואם כל הילדוּת הזאת היא באמת כל כך משונה, לא רק בדיעבד, אז מה בעצם אומר כל המגדל הזה שעל גביו נבנים גם שאר החיים שלה, תקופות-תקופות, שהיתה יכולה להגדיר אולי, למשל, לפי סגנונות של תסרוקות או בגדים.
זרם דק עבר בה יחד עם הצפירה הארוכה-הארוכה, והיא ידעה ששאלות כאלה, שיש מי שיענה עליהן בחיוך נבוך, "זו באמת שאלה טובה", ואז כועס, "אני מבקשת להפסיק את זה", שאלות כאלה לא שואלים יותר; ידעה גם, יורדת במדרגות אל מגרש החנייה שמאחורי האולפן, שאת פניהּ יקדמו עדשות הפפראצי של השבועון השני המוביל, קולטות אותה דווקא הולכת בשעה שכולם עומדים.
הסיפור התפרסם בגיליון השישי של כתב העת "מסמרים" שנושאו "ניצחון?" בעריכת אמיר רותם. האיור שעל העטיפה: אסף ותומר חנוכה.
