דברים שנשא פרופ' דן מירון לרגל השקת הספר "קופי ופייסט"
תולעת ספרים, מזא"ה 7, תל אביב
28 ביולי 2015
ערב ההשקה ל"קופי ופייסט" נערך בהשתתפות פרופ' דן מירון, העורך האחראי של הוצאת "אפיק"; יפתח אלוני, מו"ל הוצאת "אפיק"; עינת יקיר, עורכת הספר; ד"ר עודד וולקשטיין, חוקר ספרות ומתרגם; ויואב רוזן. כאן מובא תמליל הדברים שנשא פרופ' דן מירון במהלך ערב ההשקה.
"זוהי הזדמנות, אני רואה, אחרי קודמיי, להחליף כמה מחשבות על העניין של הסיפור הקצר. מפני שהספר הזה מְרענן ז'אנר עייף. זה לא מקרה, שהסיפור הקצר נדחק לשוליים; שכל כך קשה לפרסם ספר של סיפורים קצרים. אנחנו, אנשי הספרות, אַל נתבצר באיזה סוג של עליונות ונגיד, 'זה כוחות השוק, זה המו"לים, זה הקוראים שהתרגלו לקרוא רומאנים', ונשאל את עצמנו אולי אצלנו קרה משהו. גם הניסיון ההיסטורי של הז'אנרים מוכיח שזה תמיד כך: זה אף פעם לא קורה אחרת; כשז'אנר שוקע – קרה משהו לז'אנר. אין דוגמה שזה לא כך. ומה שקרה, או מה שקורה, הוא שהז'אנר, ההיגיון הפנימי שלו – אפשר לקרוא לזה הפואטיקה שלו, הדבר שמחזיק אותו – איבד קשר עם תחושת המציאות שלנו. ואכן, זה בדיוק מה שקרה לסיפור הקצר בגילומיו ההיסטוריים המפוארים. זה לא מפני שהקוראים בראשית המאה העשרים ובסוף המאה ה-19 היו כל כך יותר טובים מהקוראים של זמננו, שהם אימצו אל לבם את הסיפור הקצר של גדולי המייסטרים של הז'אנר. זה מפני שהז'אנר, כמו שנכתב אז, היה נכון יותר בשביל מה שקרה תרבותית ונפשית אז. בין השאר, זאת הסגולה הנפלאה של הספר. יואב רוזן, לפי הרגשתי, הבין את העניין הזה. בין שההבנה הזו היא אינטלקטואלית-תיאורטית, ובין שהיא הבנה של סופר שמרגיש בקצות האצבעות את החומרים ומרגיש מה פריך ומה אפשר להחזיק; היא יֶשְנה בסיפורים.
"הסיפור הקצר מתבסס, פילוסופית, על ההנחה שניתן להציג מראֶה נכון של המציאות של חיי אדם על פי מִקטע קצר, על פי פרטים מסוימים שהוא במקטע הקצר; אחרת אין היגיון בז'אנר. וזה הפסיק להיות נכון. אנחנו לא מרגישים כך: הדברים מעורבבים יותר מדי, פרועים יותר מדי, סתמיים יותר מדי, בשביל שבאמת אפשר היה לבחור איזה קטע, איזה נגזר צר של המציאות, ולהגיד, זה הרגע הזה, הפרט הזה נושא בתוכו את המשמעות האמיתית של החיים. ולכן הז'אנר עצמו התעייף. זה קורה לאורך תולדות הספרות כל הזמן, והוא זקוק לחשיבה-מחדש. ואני מוצא בספר הזה סימנים ברורים מבחינתי של חשיבה כזאת.
מימין לשמאל: ד"ר עודד וולקשטיין, יואב רוזן, יפתח אלוני ופרופ' דן מירון
"למשל, יש פה סיפור, שמבחינת ההיגיון של הסיפור הקצר הוא אבסורד. הסיפור נפתח בתיאור של איזו מ"כית, גלי, שצריכה להגיע בשעה מסוימת תחילה להר הרצל ואחר כך ל'יד ושם', והיא מתבלבלת בדרך. היא עולה על אוטובוס לא נכון וקורים לה כל מיני דברים בדרך, ופתאום הסיפור נעצר ואותה גלי מוצאת איזה מכתב על ספסל בתחנת אוטובוס. ואז אנחנו מקבלים, כקטע חשוב מאוד בסיפור, את המכתב. זה מכתב של איזו אישה מערבית – אישה אולי אירופית, אמריקאית, אנחנו לא יודעים – שהתאהבה בילדה הוֹדית ונפרדה ממנה. יש הדים לסביים במכתב הזה, והיא כותבת לה מכתב נרגש, בעצם מכתב אהבה. והמכתב ניתן בפנינו בשלמותו, ואתה שואל את עצמך, מה הדברים האלה בכלל עושים ביחד, הסיפור על המ"כית גלי והמכתב של האישה וסאהיטיה? אחר כך, בהמשך הסיפור, אתה נתקל שוב במ"כית, אבל היא כבר בפירוש לא המוקד של הסיפור. המוקד של הסיפור הוא חייל מסכן שצריך לסבול אותה. שמו קובי, והוא עייף וקצת נדהם מכל מה שקורה מסביבו. הוא לא משביע את רצונה, והסיפור נגמר כשהיא צועקת עליו ונגמר בכך שהוא צריך לעשות שכיבות סמיכה כל שעה, ובשעה המדויקת, מהבוקר, מעלות השחר ועד שינה. זה הסיפור. ואתה אומר לעצמך, מבחינת ההיגיון של מאורע, שצריך להכיל משמעות של מציאות – זה אבסורד גמור. אבל זו בדיוק הדרך, בגילוי קיצוני, של המְספר המוכשר הזה להגיד, ליצור סיפור קצר שאיננו מנסה למצוא היגיון כזה. זאת אומרת, הוא מורֵד במחשבה שסיפור קצר צריך לגבש רגע ייצוגי של מציאות. מפני שזה לא נכון באמת. אנחנו לא מרגישים את זה ככה יותר; ואומר לנו, דרך הסיפורים, שלמציאות הזאת עכשיו אפשר לכתוב סיפור קצר, כי אפשר לחתוך כל רצף של מציאות ואין סיבה שלא לעשות את זה. כי אין לרצף הזה היגיון אימננטי שלם שלא מאפשר לנו לגזור אותו במספריים במקום מסוים ולהגיד, זהו. יש פה המון סיפורים שיכולים להדגים את זה.
"אפילו הסיפור הנהדר הזה על אלחנדרה, שאַת קראת ממנו [עינת יקיר] את הסיום, הסיפור על ילדה ארגנטינאית שמגיעה לישראל עם אמא שלה והגבר שנמצא עם אמא שלה. זה לא ברור אם זה אבא שלה, כנראה לא, והיא צריכה להסתדר בתוך זה. וכל מה שיש לה זה ה-transitional object, הארנב הוורוד שלה, והילדים האחרים שהיא נתקלת בהם, מה שהיא נתקלת מסביב. זה לא סיפור על גילוי העולם דרך העיניים של הילד, שזה ז'אנר קלאסי; שאתה בוחר בזווית הראוּת הילדותית כדי לגלות את חוקי המציאות לאט-לאט. זה סיפור על כך, שבו ראייה של הילד היא הראייה האמיתית, מפני שאין שום סדר משמעותי בדברים, כמו שהילדה רואה אותם. לרבות לא הסקס הזה שהיא רואה בסצינה האחרונה דרך החלון, והיא נופלת. הנפילה הזאת עצמה מהמרפסת היא הקביעה שהילדה הזאת, אלחנדרה, נכנסה לעולם אבסורדי, שאין לו חוקים משמעותיים.
"באחד הסיפורים, הסיפור על אמסטרדם, יואב רוזן מצא את הביטוי המדויק כדי להגדיר את הפואטיקה שלו: טעות מדויקת. איזה יופי של אוקסימורון. והוא בדיוק מה שיש לנו בסיפור הזה. מצד אחד הדיוּק שדוּבר עליו: האדם, הפרטים, הלשון המדויקת והלא מסתלסלת, שמתמקדת באובייקט של התיאור. מן הצד השני, הכול טעות. הכול בלבול. זאת טעות מדויקת. והטעות המדויקת הזאת היא מה שהוא העביר פה בסיפורים. ולכן הסיפורים האלה הם חיוניים. הם רעננים. הם לא עוד סיפור על בן אדם שחוֹוה רגע מכריע בגורלו. למרות שיש סיפורים כאלה. אבל ההכרעה היא כאן אבסורד.
"מרצה ישראלי חוזר מן הצבא, נוסע לאיזו הרצאה שאנחנו כמעט לא שומעים עליה, חוזר ממנה לישראל ופותח את הגז כדי שאשתו – לא ברור מה – אם היא תמות או היא רק תחלה, או משהו יקרה. הסיפור נגמר במקום לא ברור מהבחינה הזאת. זאת טעות, אבל מדויקת, בדרך הסיפור, בצורה שבה הדברים נמסרים. וזה נכון לגבי גם הסיפורים הכאילו-נטורליסטיים וגם הסיפורים הליריים יותר, כמו שאני חושב, (...) כמו 'בקפיצת נמרים'. הסיפור הזה, למשל, יש בו אלמנט קומי גנוּז, מפני שהוא סיפור על סופֵר, על בן אדם שמנסה בעזרת כתיבה, לעומת חבריו – האנשים האחרים שהוא נמצא איתם, שהם תועים לגמרי בעולם – לסדֵר לעצמו את הדברים, אבל שום דבר לא מסודר. וכל הסיפור, בפונדק, והבחורה הזו שהם נתקלים בה, זה הכול בלבול אחד גדול. והטון של הסיפור – שהוא, אגב, סיפור ספרותי יותר, נקי יותר, פחות דיבורִי – מוסיף לזה ממד, לְמה שפה נאמר.
"התרשמתי מאוד מאותם סיפורים שבהם הסופר הצליח להביא את חוסר הסדר הזה למיצוי, למיקוד. יש בזה כאילו איזו סתירה, כשאתה אומר למקד סיפור קצר, לדייק, וליצוק משהו אמורפי. אבל זה מה שיש כאן, אצל (...) גיבור אחד אחרי השני. החל בגיבור, הצלם הזה, שבעצם מחליף את הילדים שלו במוקד אהבה הומוסקסואלי, בחייל הרוסי, ותוך כדי כך הילדים הולכים לאיבוד, ובמשך הסיפור – חטפו אותם – זה נעשה לא חשוב שחטפו אותם, איכשהו נופל הצידה. ומה שכן נעשה יותר ויותר חשוב זה – הסיפור גם מעגלִי שם – זה שבעצם הילדים ראו, והוא מבין, ואנחנו מבינים, את המעגל הזה ההומואירוטי שהסיפור מספר לנגד עינינו.
"אני מסכים איתך לגמרי [עינת יקיר] שאסור, חלילה, זה יהיה אסון אם הסיפורים היפים, הנהדרים האלה יתפרשו, שוב, בעניין של המצב הפוליטי והחברתי הישראלי. כן, נעשה שימוש בחומרים האלה, אבל מה שהמְספר רוצה להגיד לנו הוא איננו אפילו ישראלי ספציפי, אם כי המציאות הישראלית היא שבמרבית הסיפורים משמשת אותו. הוא יותר עקרוני בתפיסת ההיגיון שבמצב שבן אדם קורא; או חוסר ההיגיון: הבן ואביו, שהאבא בסוף נותן לו שני כרטיסים; הכישלון הגמור של היחסים שלו עם הזולת, של הבן הזה [הסיפור "אחריות"]. וכך אפשר ללכת סיפור אחרי סיפור. כל סיפור כאן ניתן לנתח אותו ולהעלות מתוכו את הגרעין של האבסורד, שלפעמים הוא מרוח על פני כל הסיפור, כמו בסיפור הזה על אמסטרדם: יש סדרה שלמה של אנשים שטוחים לגמרי לכאורה, שהמוח שלהם הוא כבר כמו צלחת, ואתה יכול לזרוק לתוך הצלחת הזאת מה שבא; כמו הגיבורה של הסיפור הזה, של אמסטרדם, בתוך מערכת היחסים שלה, שנבנית כאן פרק-פרק בצורה מעניינת ביותר.
"הספר הזה הוא ספר חשוב. שמחתי מאוד שכתב היד הזה הגיע לידינו והזדמן לנו לפרסם אותו, כי הוא עושה משהו לאפשרות הזאת של הסיפור הקצר, שהוּפסד במהלך הזמן, שהלך לאיבוד במידה רבה. אנחנו לא יכולים לכתוב יותר סיפורים קצרים על פרנסיס מקומבר, על הרגע הזה בחייו של האדם, של הגבר הזה, שבו הוא מתגבר על הפחדנות שלו ושבו הוא נעשה אדם שלם. זה שייך לעולם המנטלי של דור אחר, של זמן אחר. אין לנו בחיים שלנו גיבורים כאלה. אם הם באים, הם גם חולפים. או שהם משאירים משהו, או שהם לא משאירים משהו, ואתה נעשה פחדן מחדש; אתה לא עומד מול החיה שתוקפת אותך. זה שייך לעולם אחר, והסיפורים האלה בנויים על הבנה, כמו שאני אומר, הבנה של סופר. אני פה לא יודע אם מאחורי זה עומדת חשיבה מוּשגית שאכן אי אפשר לכתוב סיפורים קצרים ככה anymore: הם יהיו שטוחים, הם לא יעמדו בקשר משמעותי עם תחושת המציאות שלנו. תחושה, אני מדבר יותר מאשר תפישה; אנחנו לא חשים כך את המציאות.
"אני שמח – אני חוזר ואומר – שאנחנו פירסמנו את הספר. לפי דעתי, זכות הקיום של הוצאת 'אפיק' בפרסום ספרים כאלה. לא צריכים להיות דומים לספר הזה, אבל הם צריכים להיות, המכנה המשותף שלהם צריך להיות שהם עושים משהו שלא עושים אותו, (...) והם עושים משהו שהגיע זמנו, שהוא נכון. כי במציאות הזאת, הרוחנית התרבותית, יש רגע נכון, שצריך לעשות בו משהו. הרבה דברים אפשר לעשות. אבל צריך לשנות פה משהו. ואני חוזר עוד פעם ומסיים בזה שאני אומר, בואו לא נבכה את כוחות השוק – זו מערכת אובייקטיבית קשה ואכזרית, והיא יכולה להשמיד דברים – ונבדוק מה קורה בעולם של היצירה עצמה, שבה גם כן חלים תהליכי שחיקה ופריחה; התייבשות והצטמקות והִתחייוּת. ובספר הזה אני מוצא, בכל הסיפורים, כמעט בכל הסיפורים, משהו חי, משהו שהוא מורגש בי כנכון עכשיו. תודה רבה לכם".
מימין לשמאל: עינת יקיר, יואב רוזן, יפתח אלוני ופרופ' דן מירון
